אולי אני הוא זה שדפוק. אולי זה אני שעיוור לגמרי לגבי מה שקורה פה באמת. אולי הגיע הזמן שאתעורר. ואולי... הגיע הזמן שתתעוררו אתם!

לוקח לנו זמן לעכל דברים.

לוקח לנו זמן לאפשר לעצמנו לפרש אחרת את הדברים שהיו כל כך ברורים לנו בעבר.

לוקח לנו זמן לעבד את המידע העצום החדש שאנו קולטים בכל רגע נתון - ולהפוך אותו לתובנות של ממש.

חלקנו הגדול מאוד לא יטרח כלל.

רובנו לא יאפשר לעצמו לנסות ולפרש אחרת את הדברים הברורים לו.

רוב בני האדם - לא באמת יעבדו את המידע העצום הזה ולא יהפכו אותו לתובנות של ממש.

רובם פשוט יאפשרו למוח שלהם לעשות זאת באופן אוטומטי,

להכניס את המידע הזה לתוך כל מה שכבר מוכר וידוע,

לשפוך זאת לתוך תבניות מוכנות ומגולפות מראש,

מבלי לשפוט, מבלי לבקר, מבלי לשאול את השאלות הנכונות.

בתחילה, ובמשך שנים, הנחתי לעצמי לחיות בתוך כאב אותו לא הצלחתי להסביר.

במשך שנים מצאתי את עצמי מתוסכל פעם אחר פעם.

במשך שנים  שהרשיתי לעצמי להתאכזב.

במשך שנים שזעקתי וצעקתי כדון קישוט מול תחנות הרוח:

"תתעוררו!!!

החיים הם הרבה מעבר למקצוע שלכם או לאותה עבודה בה אתם עובדים!
החיים הם הרבה מעבר למשפחה בה נולדתם או זו שהקמתם!
הם הרבה מעבר לכסף אחריו אתם רודפים, המכונית בה אתם נוהגים,
החופשה הבאה שלכם בחו"ל או הבית בו אתם גרים!
הם הרבה מעבר לבניינים האלה שסביבכם, החברים האלה שאתכם,
המדינה שלכם, הכלכלה שלכם והממשלה שלכם!

החיים הם הרבה מעבר לכל מה שאתם מכירים עד היום!"

כן... זעקתי וצעקתי. תסכלתי את עצמי והתאכזבתי.

ובעיקר ריחמתי...

מצאתי את עצמי מתבונן באנשים בדרכם לעבודה בפרצוף נפול, או במקרה טוב יותר, אדיש - ומרחם עליהם.
מצאתי את עצמי עד לדיונים של צעירים בבתי קפה על "מה כדאי ללמוד" ו"איפה כדאי לעבוד" - ומרחם עליהם.
לפוסטים בפייסבוק בסגנון "אני צריך עבודה דחוף! למי שיש הצעות שיפנה אלי" - ומרחם עליהם.
אפילו על אנשים שהעלו תמונות שלהם נהנים בחופשה שלהם בחו"ל - ריחמתי.
על אלו שצוטטו כתבות מהעיתונות או אמירות מהחדשות בטלוויזיה - ריחמתי.
על אלו שדנו בתכנית הריאליטי של אתמול בערב.
על אלו שניהלו שיחה זועמת בטלפון לידי,
על אלו ששמחו על שהוציאו תעודה בסיום הלימודים,
או שקיבלו קידום או העלאה במשכורת והרימו כוסית לחיים.
על אלו שפוחדים מהבוס שלהם ומסבים לו יראת כבוד,
על אלו שפוחדים לעזוב את הזוגיות הנוראית שלהם בגלל הילדים.
ריחמתי על הילדים שההורים שלהם לוקחים ברצינות את בית הספר,
על אלו שההורים שלהם נותנים להם אייפונים וטאבלטים או מושיבים אותם מול הטלוויזיה.
טוב... די הבנתם את הנקודה. ריחמתי על רוב האנשים סביבי.

זה נשמע ממש מתנשא!
במיוחד כשזה בא ממישהו כמותי:
אדם שלא טרח ללמוד לתואר או לחצי תואר במכללה או באוניברסיטה.
אדם שאין לו מקצוע מוגדר. שאין לו יותר מבגרות מלאה ושגם היא לא בהצטיינות יתרה.

כך יסווג אותי רוב האנשים.
אלו שאותן תבניות במוחם מסווגות ל"אקדמאי / לא אקדמאי"
אלו שלא יטרחו לבדוק לעומק, לבקר, *לשפוט ולשאול את השאלות הנכונות.

* זה יחשב ל"שיפוט" בפי רוב, על אף כי תהליך שיפוט אמיתי דורש חקירה מעמיקה ולא אוטומט פרשנותי. רובנו מנהלים כל היום "משפטי שדה" אוטומטיים שאינם יותר מפרשנות על פי דעות קדומות והמוכר לנו בלבד.

אז מי אני?
אם הייתם שואלים אותי מהי העשייה שהכי מגדירה אותי,
מהו הדבר שמאז ומתמיד הייתי מוצא את עצמי עושה לעומת רוב האנשים סביבי,
מה, יותר מהכל נחשב לכישרון אצלי, שמבדיל אותי מרבים?
הייתי עונה לכם דבר אחד: לחשוב.

כאן שוב יקומו הציניקנים מביניכם שיגידו "הנה עוד אחד שזורחת לו השמש מהתחת".
כאן גם בטח תגידו לעצמכם "הרי כולם חושבים בכל מילית שנייה מחייהם!"
"הרי כל מי שקיים - חושב".
אפילו דקארט הגיע לנוסחה המתמטית הבלתי ניתנת להפרכה: "אני חושב משמע אני קיים".

האדם החושב - אוגוסט רודן

ואשאל אתכם, ואבקש מכם להיות הכי כנים עם עצמכם:

1. מתי בפעם האחרונה פיניתם ולו שעה אחת בודדת מיומכם - לשבת, לחשוב ולכתוב את שאתם חושבים?
2. מתי בפעם האחרונה הטלתם ספק בכל מה שאתם מכירים? במה שההורים שלכם סיפרו לכם? במה שהמורים שלכם לימדו אתכם? במה שכתוב בעיתון ובמה שנצפה במהדורת החדשות בטלוויזיה? עד כמה בדקתם, חקרתם, למדתם וביקשתם ראיות והוכחות לכל מה שסיפרו לכם?
3. מתי בפעם האחרונה ישבתם וחשבתם על היום בו תמותו? על העובדה שזה יכול להיות היום? על השאלה המאוד פשוטה - האם אתם באמת חיים?

כן, אני יודע, השאלה השלישית קצת הזויה עבור חלק מכם. שלילית... פסימית...
עם זאת, רוב האנשים שוכחים או מדחיקים שאנחנו חיים בכרוניקה של מוות ידוע מראש.
הראייה לכך שהם שוכחים או מדחיקים זאת היא מאוד פשוטה -
רובם עסוקים בלהיות עסוקים רוב היום במטרות של אנשים אחרים, כאילו אין מחר -
ודוחים את החלומות והשאיפות האישיות שלהם למועד בלתי ידוע - כאילו הם הולכים לחיות לנצח!

ברוב המקרים - הם לא ממש מודעים לכך, כי יש מי שדאג לגרום להם לא להיות מודעים.

כאן אתייחס למשפט האחרון שזה עתה קראתם: "יש מי שדאג..."

אנחנו נוהגים לסווג את האנשים והאירועים בעולם לטוב ולרע.

אנו מחפשים זאת בכל סרט, בכל משחק ספורט או בחדשות. 

יש אנשים טובים ויש אנשים רעים.

כשכתבתי שיש מי שדאג לכך שאנשים אינם מודעים - אלו הרעים בסיפורנו.

העניין הוא, שאותם "רעים", לאו דווקא מודעים בעצמם לעובדה שגרמו לאחרים להיות לא מודעים,

כך שניאלץ להיות סלחניים יותר כלפיהם.

אחזור ל"מי אני?" כי זה בטח חשוב לחלק מכם לדעת לפני שתרצו להמשיך לקרוא...

שמי יהונתן כסיף. אני יליד 1976.

אני נשוי למיכל ואבא לשתי בנות מדהימות - ליאור ואריאל.

כאמור, אין לי תואר בכלום' אך אני מוכן לאתגר כל אדם בעולם בדיון מעמיק על הנושאים עליהם אכתוב בבלוג הזה והרבה מעבר להם.

נולדתי בדרום תל אביב, בשכונת ברבור (פרבר של בניינים גבוהים לצד כפר שלם), לאב אורג בדים ולאם עקרת בית.

מערכת החינוך (כלפיה אין לי כבוד רב) סיווגה אותי בגיל 6 כמחונן,

וזה היה תירוץ מכונן להוריי להקפיץ אותי היישר מהגן לשיעור התנ"ך הראשון בכיתה ב'.

בנעוריי גדלתי וחונכתי בגבעתיים וסיימתי את התיכון 3 חודשים לפני גיל 17.

סיימתי את שירותי הצבאי בן 20 ונשלפתי לחברת הייטק נחשבת.

בגיל 22 הקמתי את הסטארטאפ הראשון שלי בו שותפיי ואני שינינו את פני תחום ספירות המלאי ברשתות קמעונאיות בעולם.
בגיל 27 הקמתי עסק נוסף, תעשייתי, יצרני ויצואני - בו שותפיי ואני הפכנו את קודי הלבוש של עובדי חברות האלקטרוניקה הגדולות בעולם - מחלוקים לבנים - לעולם אופנתי שלם של ביגוד פונקציונלי שמגן על הרכיבים עמם הם עובדים.

שני העסקים הללו, שכבר לא בבעלותי, עודם קיימים, נחשבים ומצליחים בתחומם בשוק הבינלאומי.

מאז 2009 האחרונות אני מנחה מנהלים בחברות בכל הקשור לניהול, מנהיגות ומה שביניהם, יועץ עסקי, מאמן אישי, מרצה, סופר ומנטור.

בדרך היו עוד מספר דברים שהספקתי, שאולי שווה לציין:
בגיל 18 הייתי אלוף הארץ בהורדת ידיים (כן אני יודע, זה הספורט הכי מטופש על פני אדמות).
בתחילת שנות ה20 הייתי עוזר במאי ושחקן תיאטרון,
בגיל 25 כתבתי ספר פנטזיה בשם לוגן מארש (יחד עם חברי הטוב שניר רוזנפלד) שיצא ב-2012 בסטימצקי וכיום יוצא תרגומו האנגלי באמאזון.
בגיל 29 הורדתי 30 ק"ג ממשקלי.
בגיל 30 הייתי נציג התאחדות התעשיינים בוועדת תקינת האלקטרוניקה במכון התקנים, יזמתי והובלתי לתיקנון שני תקנים ישראלים חשובים - וללא כל "תעודת מהנדס אלקטרוניקה" לה הייתם מצפים...

אבל כל מה שכתבתי לעיל - כולו חארטה!!!

אל תבינו אותי לא נכון, כל אלו אכן נעשו על ידי בחיי.
עם זאת הם לגמרי חסרי חשיבות ולא היו קורים לולא הייתי חושב.

לולא הייתי גומע במשך כל חיי, מאז שאני מכיר את עצמי - מאות, אם לא אלפי ספרים של האנשים החושבים הרבים שהתקיימו לפניי. גומע וסופג מיליארדי מילים המורכבות למשפטים שנאספו אל מוחי ולא נותרו עוד בין כריכה על המדף בלבד.
לולא הייתי חוקר את השאלה שמאז ומתמיד ריתקה אותי: "מה גורם לאנשים להצליח?"
לולא השאלה הפשוטה הזו לא היתה פותחת אינסוף שאלות נוספות כמו:

"איך זה שכולנו חיים באותו העולם, באותו טווח שנים - ורק קומץ של אנשים משיג הרבה יותר מכל השאר?"

או שאלות מהותיות יותר כמו: "למה אנחנו פה?"

כן, בשביל רבים העניין הזה של משמעות החיים נשמע נורא רוחני, אך מי שמכיר אותי יודע שהרוחניות ממני והלאה.
אני מטיל ספק מבטן ומלידה בכל מה שאין לו הסבר רציונאלי. 

אני מטיל ספק בכל מה שאנשים עושים שנים על גבי שנים, דורות על גבי דורות, מבלי להביט על כך לרגע מהצד, ולשאול:

"האם זו האמת? האם זה חייב להיות כך?" 

החקירה המתמדת הובילה אותי לגלות, לאסוף, לנסות ולהטמיע בעצמי כל כך הרבה דברים,
שהותירו אותי נפעם כשעבדו עבורי ונותרו ללא הסבר.
שם פניתי אל המוח והתחלתי לגמוע מאמרים ומחקרים אינסופיים, כדי להסביר לעצמי גם את אלו.

אני רחוק מלדעת באמת את הכל על הכל, ולעולם לא אתקרב לשם בחיים שנותרו לי.
אני רחוק מלהיות מושלם בדיוק כפי שהנני מושלם - כי אין מונח כזה עבורי.
אני רחוק מלהבין למה אנחנו פה.

עם זאת -

אני מאגר בלתי נדלה של ידע עצמתי שרוב האנשים מעולם לא ריכזו,
ניתחו והפכו לתובנות של ממש בנוגע לחיים ולהצלחה בהם (על המושג האמורפי הזה "הצלחה" נדבר בהמשך, מבטיח).

התובנות שיש לי, רמת המודעות שפיתחתי וההבנה שלי באנשים מפתיעות אפילו אותי לעתים (גם רמת הצניעות שבמשפט הזה וסליחה על כך).

אני מרשה לעצמי לכתוב זאת (כתיבה מחייבת הרבה מעבר לאמירה), הודות ל-5 השנים האחרונות בחיי, ובעיקר הודות לזו שמסתיימת לה בימים אלו.

לפני כשנה הקמתי יחד עם חברתי הטובה, קולגה שלי לעשייה ואחת הנשים הכי מודעות, משפיעות ונבונות שאני מכיר, קרן ראוך-אלבוים, את "קרש קפיצה", מחנה אימונים שובר מוסכמות, בו המשתתפים מכשירים את עצמם, במילים הכי פשוטות:

• לחשוב. לצאת מן העדר. לפתח את התודעה שלהם. לחיות.
• לשחק את המשחק הזה של החיים על פי חוקים שרוב האנשים אינם מכירים.
• לפעול על פי שיטות מוכחות להשגת המטרות שלהם.
• לנצח את הפחדים ולבצע צעדים נועזים. 
• להפוך את עצמם למנהיגים אמיתיים של חייהם - אישית וכלכלית.

בשנה הזו הוכחתי לעצמי - אני יכול להוביל אנשים ולגרום להם לשינוי משמעותי בחיים שלהם.
בשנה הזו הוכחתי לעצמי - הידע שיש לי מאפשר לי להוציא אנשים מדעתם - דעה ודעת בהן הם תקועים יותר מדי זמן.
בשנה הזו הוכחתי לעצמי שיש דרכים טובות מאשר לצעוק לאנשים סביבי "להתעורר!"
פשוט לגרום להם לעשות זאת.
להתעורר מהחלום הזה (או הסיוט הזה) לו הם קוראים "מציאות", ולהתחיל לחיות באמת.

בבלוג הזה אעלה, פיסה אחר פיסה, הרבה מאותן תובנות, הרבה דוגמאות ומקרים לצורך הבנה מעמיקה יותר. 

אפרוש לעיניכם את מפת גילויי. את נבכי נפשי ונפשות אחרים.

את אותן שאלות חשובות שעל חלקן תשובות,

ועל חלקן רק אתם תוכלו לענות.

"אתה לוקח את הגלולה הכחולה והסיפור מסתיים כאן.
אתה תתעורר במיטה שלך ותמשיך להאמין במה שאתה מעוניין להאמין.

אתה לוקח את הגלולה האדומה ואתה נשאר בארץ הפלאות,
ואני אראה לך עד כמה עמוקה היא, מחילת הארנב". (מורפיוס, "המאטריקס")

הבלוג הזה נכתב עבור אלו האמיצים מביניכם שמוכנים לקחת את הסיכון שבגלולה האדומה.

שאינם פוחדים שזה יבלבל אותם יותר ממה שהם כבר מבולבלים.

שאינם פוחדים להעלות את רמת המודעות שלהם.

לאלו שכבר מבינים שיש פה יותר.

שהם בעצמם יותר.

ושהגיע הזמן שלהם להתעורר.

SAPERE AUDE - הביטוי הלטיני הזה אומר בפשטות "העז לדעת".

ואני קורא לכם להעז לפחות את זה.

הפוסט הבא נמצא כאן.

שלכם.

יהונתן כסיף