רמות המודעות - 1. תלות - עד כמה אתם באמת אחראיים על החיים שלכם?

תלות זוהי רמת המודעות הנמוכה ביותר.

אנו תלויים באחרים מהיום בו אנו נולדים כבני אדם:
אנו תלויים בהורים שלנו בכל הקשור למזון והיגיינה.
אנו תלויים בהם תרתי משמע כשמדובר על להגיע ממקום אחד למקום אחר.
אנו תלויים בחום ובהגנה שלהם עלינו.
ללא כל אלו לא נשרוד כעוללים.

בשל היותנו תלויים בבוגרים מאיתנו לאורך רוב הילדות שלנו, אנו למדים ומתרגלים כשכלא דואגים לנו עדיף שנצעק, נאשים ונבכה (וזה בדיוק מה שתינוקות עושים).

עם זאת, גם כשאנו גדלים ומתבגרים, רבים מאיתנו נותרים ברמת המודעות הזו.
הם תולים את מצבם בכל רגע נתון בגורמים חיצוניים, וממשיכים לצעוק, להאשים ולבכות כאשר לא דואגים להם.

קל מאוד לזהות את התלותיים.
הם אלו שמאשימים את המדינה, הממשלה, את שר האוצר ואת הבוסים שלהם במצב שלהם.
הם אלו שעסוקים ב"אכלו לי שתו לי".
הם אלו שנוהגים להתייעץ, לבקש ולדרוש פתרונות ולתת לאחרים להכווין אותם ולומר להם מה לעשות.

זהו אזור הנוחות של התלותיים: לתלות את גורלם באחרים.

יש בזה עניין מאוד נוח: לא צריך לקחת אחריות על שום דבר.
הרי כל מה שקורה - הוא בגלל אותם גורמים חיצוניים
(מזג האוויר, אנשים אחרים, העמוד הזה שהוצב באמצע הרחוב ונתקע בי).
אם משהו אינו עובד כראוי ואינו נוח - תמיד יש את מי להאשים.

ההגדרה למילה de·pend בלועזית היא "נסמך, נשלט על ידי..., נשען על..."

אנשים תלותיים נשלטים לגמרי על ידי אנשים אחרים. הם נותנים לאחרים לקבוע עבורם את גורלם.

הם לא ממש תורמים לעצמם או לאף אחד אחר, אלא אם הוא חכם ומניפולטיבי מספיק להפעיל אותם.

הם "קורבנות המציאות".

מלאים רחמים עצמיים ומבקשים מאחרים לרחם עליהם.

אני אוהב לדמות אותם למריונטות - בובות על חוט, שנותנות את הכוח לחוטים מנטליים ולידו של גורם עליון לנווט את חייהם.

תפישת העולם שלהם אומרת: "זה אף פעם לא אני!"

קחו לדוגמא, אנשים שאומרים "אני לא טוב בלזכור שמות".

אפילו במשפט הזה שמתיימר להיראות כלקיחת אחריות - קיימת תלות.

אני נוהג לשאול אנשים שעולים עם משפטים דומים: "ובמי זה תלוי?"

אדם שאומר "אני לא טוב בלזכור שמות" בעצם מסיר אחריות מעצמו לעשות כן.

הוא מאשים את המוח שלו. את הגנטיקה שלו ולא ממש מקדם את עצמו לשנות זאת - ולהתאמץ לזכור שמות.

ובכן - כיצד ניתן לזהות "תלותי מצוי"?

הנה מספר התנהגויות, מילים וביטויים אשר יאפשרו לכם לזהותו:

• הוא מאמין במזל ומחכה שייפול עליו מהשמיים (מזל זו המצאה של אנשים כדי להסביר לעצמם הצלחות וכישלונות של אחרים ושל עצמם)
• הוא תולה את ההעלאה במשכורת שלו בבוס ובחברה - פחות בעשייה שלו שתצדיק זאת
• הוא מתייעץ ומבקש מאחרים הכוונה לגבי מה עליו לעשות ולבוא עם פתרונות למצבו - ויפעל על פי מה שיאמרו לו
• הוא אומר מילים כמו "אני חייב", "אני צריך" (הרי אינו בוחר, אלא נכנע ללחצים חיצוניים או פנימיים)
• הוא מאשים ללא סוף, נרגז, זועף, מחפש תירוצים והצדקות חיצוניות
• הוא אומר ביטויים כמו "אין לי חיים", "ככה זה", "אין מה לעשות", "זה מה יש"
• הוא חולה במחל הכרונית הנקראת "תרצת נפוצה"
• הוא תלוי כלכלית בהורים שלו או בבנקים באופן קבוע
• הוא משתמש בביטויים כמו "אם ירצה השם", "אני מקווה", "אני אשתדל", "אני אנסה" (עוד מילים שהמצאנו על מנת להרגיש טוב יותר אם לא נעשה כלל או שאם חס וחלילה ניכשל)
• הוא יתחיל משפטים במילים "אתה", "את", "אתם", "הוא", "היא" ו"הם". 
• הוא כמעט לא יפתח במילים "אני" או "אנחנו"
• הוא אף פעם לא אשם. הוא מעולם לא טועה. הוא לעולם צודק.

יכול להיות שאתם מרגישים כרגע לא כל כך נוח בכיסא.

יכול להיות שאתם חושבים עכשיו על הרבה אנשים שאתם מכירים ככאלו.

אולי כדאי שאציין את אחד הגורמים הכי נפוצים לתופעת התלותיים, ועם כמה שעצוב לומר - מדובר בהורים:

*********************************************************************************
הנה התכתבות עם הורה שהייתה לי ממש לאחרונה באימייל:

הורה:

שלום .

  

הבת שלי, בת 21 תמיד אומרת " בא לי לעשות מה שאני רוצה לעשות" וכרגע לא עושה כלום,

ייתכן שאיננו מבינים אותה .

כשהיא מגיעה לפגישות פסיכולוגיות מפסיקה מיד.

 חשבתי אולי מספר שיחות שלה עם  מי מכם אולי יעצימו אותה ושתעשה כבר משהו עם עצמה .

אינני פוסל שהיא תיפגש עם מי מכם לפגישות שעתיות אחת לשבוע ..

אם ניראה לכם אשמח אם תתקשרו: מספר טלפון

בברכה, שם בדוי

הנה תשובתי אליו:

הי שם בדוי ותודה על הפניה.

אנו, אמנם, עובדים עם אנשים אחד על אחד כמנטורים ומאמנים.

עם זאת – אנו עובדים עם כאלו שבוחרים ביוזמתם לעבור את התהליך, ולא נשלחים על ידי ההורים.

אם בתך אינה מרגישה שהיא צריכה זאת – זה לא יעבוד (ע"ע הפסיכולוג/ית).

מניסיוננו, הסיכוי שתרצה זאת מיוזמתה נמוך כל עוד אינה מגיעה למשבר כלשהו ומכירה במצבה.

וכאן אשמח לברר יותר:

            -          עד כמה אתה/ם כהורה/ים תורמים לכך שלא תיקלע למשבר?

-          עד כמה אתם ממשיכים לתת לה להיות תלויה בך/ם כלכלית "עד שתסתדר"?

בוקר טוב ויום נפלא,

יהונתן כסיף

קרש קפיצה

והנה תגובתו לתשובתי:

תודה יהונתן wow. כל כך יעיל !!!

ראשית אני נרשם מידית להרצאותיכם עבורי...

שנית (ובגלל כך שווה לשמוע אותכם בהרצאות), שאלתך השניה ענתה כניראה על הכווול..

ממבט ראשוני עם שאלך זו גרמת לקפיצת דרך והתקדמות רצינית שלנו בנושא.

תודה!

*********************************************************************************

ההורים שלנו דואגים לנו. בדיוק כפי שאנחנו, כהורים, דואגים לצאצאים שלנו. אך גם לכך יש גבול!
הגבול הזה נפרץ - כשההורים לא סומכים על הילדים שלהם ולא מאפשרים להם להתמודד לבד.

מכירים הורים שממשיכים לחתוך את השניצל לילדים שלהם גם כשאותם ילדים כבר מזמן מסוגלים לעשות זאת לבד?

מכירים הורים שדואגים "להציל" את הילדים שלהם מפני מורים / מפקדים / מצבים במקום לתת לילדים את הכלים להתמודד עם המצב ולנהלו לבד?

מכירים את ההורים שממשיכים ומכניסים יד לכיס ונותנים לילדים הבוגרים שלהם עוד ועוד "עד שיסתדרו"?

מכירים הורים שמכריחים את הילדים הבוגרים שלהם להירשם ללימודים גבוהים?

מכירים הורים ש"מסדרים" לילדים שלהם עבודה?
שמבשלים עבור הילדים?
מכבסים עבורם?
מבררים עבורם?

עד כמה זה מקדם את אותם ילדים בוגרים לקחת אחריות על החיים שלהם ולהתמודד בעצמם?

אחד הגורמים הכי קריטיים שיוצרים אנשים תלותיים - היא אנחנו. 

אנחנו כהורים - שעושים, מחליטים ובוחרים עבור הילדים שלנו.

או אנחנו כילדים שממשיכים לקבל ולקבל - ולהתרגל לכך עד כדי שאנו דורשים כי "מגיע לנו".

חישבו: עד כמה ההורים שלכם באמת סומכים עליכם?

ואם אתם הורים: עד כמה אתם סומכים על הילדים שלכם?

להוביל את הדור הצעיר שלנו לקחת אחריות ולא להפוך לתלותי, תלוי ביכולת שלנו לתת לילדים שלנו את הדרך - לא את הפתרון. 

בדיוק כמו כשאנו עוזרים לו בשיעורי הבית או לקראת מבחן:

אם אנחנו נותנים לילדים את הפתרונות והתשובות כל הזמן - עד כמה הם באמת למדים?

יכול להיות שאתם אומרים לעצמכם באנחת רווחה "אני לא כזה".

יכול להיות שלא.

אני מאמין שרובכם ראיתם את הסדרה פינוקיו כשהייתם קטנים יותר.

לו רק היינו מודעים למסר העיקרי בה ולעומק התוכן.

בובת על על חוטים - נפרדת מן הכבלים ומתחילה מסע שלם אל עבר העצמאות שלה.

אני מזמין אתכם להתחיל להקשיב יותר למילים שאתם מוציאים מהפה מדי יום.

להתחיל להיות מודעים להן ולתפישות שעומדות מאחוריהן.

עד כמה אתם תולים את מצבכם בכל גורם אחר פרט לעצמכם?

אני מזמין אתכם להתחיל להקשיב יותר לאחרים ולהיות מודעים עד כמה ניתן לסמוך עליהם.

אני מזמין אתכם בעצם, להתנתק מהכבלים ולהתחיל לקחת אחריות על החיים שלכם.

הסיבה היא מאוד פשוטה - כמו שאמר מלקולם X:

אתרגם זאת באופן שלא פונה לגברים בלבד:

אף אחד לא יעניק לכם חופש. אף אחד לא יכול להעניק לכם שיוויון או צדק או כל דבר אחר.

אם אתם מספיק אמיצים - אתם לוקחים זאת לידיים שלכם!

בפוסט הבא - נעבור לרמת המודעות הבאה - העדר :)

שלכם, 

יהונתן


להרצאה הקרובה של יהונתן - כנסו לכאן