יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

רמות מודעות - 3. ייחודיות האינדיבידואל - עד כמה אתם באמת מודעים לעצמכם?

אם הגעתם ישירות לכאן מבלי לקרוא את הבלוג מתחילתו - אני מאמין שתרצו ללחוץ כאן

אז הבנו לגבי רמת המודעות של העדר.

כשאנו נעים לאורך זמן בתוך העדר, נכנעים לנורמות ועושים את אותם הדברים שכולם עושים -
אנו מגיעים - לביצת הבינוניות.


בביצה עומדות בפני אדם שתי אפשרויות:
האחת אוטומטית. השנייה היא כבר שינוי תפישה ובחירה מודעת ואמיצה.

האוטומט: לחזור ולהתלונן

אדם שכל מודעותו היא לתלות ולעדר ומגיע לאותה תקיעות,
אותו משבר בו הוא מרגיש אחד ממיליון ואינו מוצא את דרכו להצלחה או לתחושת חופש,
לרוב יפעל אוטומטית, יאשים את כל העולם ויתלונן על מר גורלו. הרי זה כל מה הוא מכיר.

*********************************************************************************
הבוקר קיבלתי טלפון.
הבחור סיפר שהוא כבר בן 38, שהוא מיצה ולא ממש אוהב את מה שהוא עושה.
שהוא חושב על שינוי בחיים.
"תגיד," הוא אמר לי, "אם אתם טוענים שהמידע זמין, שזה עובד ומצליח, ושיש נוסחה לצאת מהבינוניות ולהשיג כל כך הרבה, איך זה שרוב האנשים לא מצליחים?
זה בטח חירטוט אחד גדול!"
"זה בדיוק העניין," עניתי לו, "שרוב האנשים הם כמוך."
"מה זאת אומרת?" הוא שאל.
"כשרוב האנשים מתייגים את זה מראש כחירטוט," עניתי, "עד כמה הם מוציאים את הראש מהאדמה רק כדי לבדוק? עד כמה הם עושים צעד קטן רק כדי לבוא להקשיב?
אלו אנשים שמחרטטים בעיקר את עצמם..."

*********************************************************************************

זו הסיבה שבתלות ובעדר נמצאים רוב האנשים.
הם לא מוכנים להכיר דברים חדשים שמאיימים ולו במקצת על מה שהם מכירים עד היום.

שינוי תפישה:

במקרה הטוב, או יותר נכון "טוב בהחלט" (או במידה והוא במשבר עמוק עד כדי כך שהוא מוכן סוף סוף לנסות הכל),
האדם בביצה יתחיל לספר לעצמו שאולי הוא אינו יודע הכל ויתחיל לשאול שאלות.

האדם ישנה את התפישה ויתחיל להאמין שאולי כן קיימת דרך אחרת.
שאולי, אם עד כה עשה את הכל כפי שכולם אמרו לו - ולא ממש הצליח - הגיע הזמן לשנות את דפוס הפעולה.

הוא ישים את הצדקנות שלו ואת הציניות שלו בצד וייפתח לספוג דברים חדשים.

הוא יתחיל לשאול את עצמו - "איפה אני בתוך כל הדבר הזה שאני קורא לו חיים?"

זו הנקודה בה אנו מחפשים משמעות לחיים. משמעות לעשייה שלנו. משמעות לקיום שלנו.

אנו מתחילים לגבש את המודעות לגבי עצמנו - מודעות עצמית.


אם הייתי דורש ממך עכשיו להגדיר את עצמך במשפט - כיצד היית עושה זאת?


מודעות עצמית היא ההבנה שלנו את עצמנו.
היכולת שלנו להבין באמת מי אנחנו ובמה אנו נבדלים מכל האחרים
והיכולת - להגדיר זאת באופן ממצה וברור.

פיתוח מודעות עצמית דורש עבודה עצמית לא מעטה וחפירה אישית שלעתים מוציאה עשן מהאוזניים.
זו אחת הסיבות העיקריות מדוע הרוב נמנעים מכך.


אנו מלאים מסכות.

בכל סיטואציה בחיים אנו בוחרים במסכה המתאימה ועונדים אותה על פנינו.

פיתוח מודעות עצמית דורש לפני הכל, את היכולת שלנו להסיר את המסכות שלנו.
לקלף את עצמנו כמו בצל ולהגיע לליבת הדברים המרכיבים את האישיות שלנו.
להפסיק לחרטט את עצמנו בסיפורים על עצמנו ולבדוק - מי אנחנו באמת.

במחנות האימונים של קרש קפיצה לחיים אנו נוהגים לבקש מכל אדם להציג את עצמו בפני כל הקבוצה.
במקביל - אנו דורשים מכל הקבוצה לרשום לעצמם את הרשמים שלהם על אותו אדם - בעצם - כיצד הם תופשים אותו?

לא תאמינו אילו פערים מוצאים המשתתפים בין האופן בו הם תופשים את עצמם ומציגים את עצמם
לבין האופן בו אחרים תופשים אותם.

עד כמה אתם אמיצים לדעת מה חושבים עליכם באמת?

שיקוף שכזה הוא אחד הצעדים הקריטיים להסרת מסכות ולפיתוח מודעות עצמית.

אדם אשר מחליט לצאת מן העדר ולגלות את עצמו - מן הראוי שייפרד מן העדר לתקופה זו.
פרט מחוץ לעדר - מסוגל סוף סוף לראות מעבר לקצה הזנב של חברו.
מסוגל להתחיל להביט רחוק.
מסוגל לשאול את עצמו "מה אני רוצה?" או "לאן אני רוצה להגיע?" מבלי להיות מושפע מהאנשים סביבו.

הפרידה מן העדר והתחלת ההגדרה העצמית תנאי להפיכת האדם לאינדיבידואל המתקדם לעבר העצמאות.

על מנת לגבש את הייחודיות שלנו ולפתח את המודעות העצמית, כדאי שנחקור את ארבעת הדברים הבאים:


תשוקות - מה אני אוהב לעשות?

תשוקות מדברות על פעולות ומעשים (אקטיביים - לא פסיביים)
שכשאנו עושים אותם - אנחנו בשיא הריכוז, שוכחים מכל העולם ומאבדים תחושת זמן.
דחפים שבוערים בנו.


התשוקות הן נסתרות לרוב ונחבאות מאחורי העשייה עצמה.
הן פעולות שמאז ומתמיד ריגשו אותנו,
פעולות שמאז שהיינו ילדים לא ויתרנו עליהן,
עשייה שאם היינו עושים בכל יום ובכל שעה - הייתה מעלה בנו רצינות מחוייכת.

כשאנו חוקרים תשוקות במחנה האימונים קרש קפיצה אנו מגלים שרוב האנשים לא ממש יודעים לעשות זאת.

התשובות שאנו מקבלים לשאלות כמו "מה מאז ומתמיד נהנית לעשות?"
או "מהן העשיות שגורמות לך לאבד תחושת זמן?"
הן לרוב משקפות את העשיות עצמן אך לא את התשוקות.

לדוגמא: "לצפות בטלוויזיה", או "לרכב על האופנוע", או "לטייל בעולם"

כשאנו חוקרים את התשוקות שלנו כדאי שעל כל תשובה שכזו נעמיק ונשאל את שאלות הפלאים "מה?" ו"למה?"

"במה אתה אוהב לצפות יותר מהכל ולמה?"
"מה אתה אוהב ברכיבה על האופנוע ולמה?"
"מהם המקומות אליהם אהבת לטייל ולמה?"

בחשיבה מעמיקה על שאלות מעין אלו - אנשים מגלים על עצמם דברים מדהימים.

לדוגמא, זו שאוהבת לצפות בטלוויזיה יכולה לגלות שיותר מכל היא אוהבת את החדשות כי התשוקה שלה להיות מעודכנת בכל פרט ועניין שקורה בעולם.
או אחר שאוהב לצפות בטלוויזיה יגלה כי יותר מכל הוא אוהב את העובדה שהצפייה נעשית עם חברים - כי התשוקה שלו היא בעצם ליצור חוויה משותפת ומגבשת לקבוצה סביבו.
אחד יגלה כי הוא אוהב בעיקר תוכניות בהן הוא לומד דברים חדשים וזאת בשל התשוקה שלו ללמוד ולדעת.

לכל אחד מאיתנו, בכל עשייה "שטחית" נחבאות תשוקות עמוקות הרבה יותר.

חוזקות - במה אני טוב במיוחד?

החוזקות שלנו הן יכולות הליבה שלנו. הן הכישרונות הטבעיים שלנו.
הן הדברים בהן אנו טובים בהרבה מאחרים.

רוב האנשים לא ממש מודעים לחוזקות שלהם.

אנו לא מודעים להן מאחר והן נעשות עבורנו באופן טבעי ואנו חושבים ש"כולם יכולים לעשות את זה".
אנו לא רואים את ה"בלתי רגיל" שבהן.

במחנה האימונים קרש קפיצה אנו דורשים מהמשתתפים להרים 4-5 טלפונים לאנשים הקרובים להם ולשאול אותם מספר שאלות פשוטות:
"במה אני יותר טוב מאחרים?"
"אם הייתי מוצר איזה מוצר הייתי?"
"באילו מקרים תבוא אלי ותבקש עזרה? במה אתה סומך עלי יותר מכולם?"

האנשים יוצאים מן השיחות הללו עם עיניים נוצצות ועם תובנות אדירות לגבי עצמם.

ערכים - מה חשוב ומשמעותי עבורי?

ערכים הם ליבת המוסר ההתנהגותי שלנו.
הם הדברים עליהם נהיה מוכנים לשלם מחיר אישי יקר מכל (מכאן שמם).
הם אמות המידה האידיאליים עבורנו, ומבוססים על השקפות עולמנו
בנושאים של צדק, מוסר, אמת, אסתטיקה וסוגיות נוספות.


הערכים שלנו קובעים מה נכון ומתאים עבורנו.

תהליך זיהוי של 3-4 ערכי ליבה הנו תהליך לא פשוט.
מדובר להסתכל ולנבור פנימה אל תוך עצמנו.

אחת המשימות, כדוגמא, שאנו דורשים במחנה האימונים שלנו ממשתתפים לבצע,
זה לכתוב 3 הספדים של האנשים הקרובים ביותר להם - כאלו שיקריאו על קברם שלהם.

בתוך הספדים שכאלו ניתן לאתר ערכי ליבה.
הקושי העיקרי זה לכתוב אותם.

משמעות - מהם הדברים המשמעותיים שאני מעניק לאחרים בעשייה שלי?

המשמעות היא בעצם המשימה שלי בעולם הזה.
היא לעולם כלפי אנשים אחרים.

מה התפקיד שלי ומה אני נותן לסביבה שלי שכל כך משמעותי עבורה?
מה, הופך אותי למשמעותי עבור אותו קהל?
מה ה-JOB TO BE DONE שלי?

נכון, רבים מתייחסים לכך בציניות רבה.
"מי אני שיהיה לי תפקיד ומשימה בעולם?"

רוב האנשים מעדיפים להתייחס לעולם כמקום לחלוף על פניו ללא תכלית כלשהי.
וכך אכן נראים החיים שלהם - הם זורמים וחולפים מבלי שנותר מהם זכר.

יש לכם מפתחות שאתם מחזיקים בידיכם.
לדלתות שרק אתם מסוגלים לפתוח.


לאחר עבודת החקירה העצמית המעמיקה - האדם התקדם צעד נוסף ופיתח את מודעותו העצמית.
הוא מודע לתשוקותיו, לכישוריו ויכולותיו, לערכיו החשובים ולמשמעותו בעולם.

וכשאתה מודע לעצמך, ערכך העצמי עולה.
הדימוי העצמי שלך עולה.


אתה כבר לא כמו כולם. ואתה יכול להתחיל ולחבר את המשתנים ולמצוא את תפקידך בעולם.






אני מזמין אתכם ללמוד את עצמכם ולפתח את המודעות העצמית שלכם.
זהו הצעד הראשון שלכם אל מחוץ לעדר.



יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

רמות מודעות - 2. העדר - עד כמה אתם באמת אתם?

אם הגעתם ישירות לכאן מבלי לקרוא את תחילת הבלוג - כדאי שתלחצו כאן

העדר - רמת המודעות השנייה (מן התחתית).
זהו השלב הבא בסולם לעבר העצמאות.



אנחנו חיה חברתית. 
גילינו כבר לפני מיליוני שנים, כשהיינו צעירים, שכדאי לנו לחיות בלהקות בדיוק כמו חיות אחרות.
זה עונה על צורך הישרדותי שלנו: הרי יותר קל לצוד ביחד, ללקט יחד, להגן אחד על השני.


זהו הטבע שלנו והצורך שלנו להשתייך לקבוצה שגדולה מאיתנו.
קבוצה שיש לה ערכים דומים,
קבוצה שקמה לעתים מול אויב משותף (כמו הישרדות, ישראל, הפלסטינים, ההתחממות הגלובלית או מכבי תל-אביב).
קבוצה אף מאמצת התנהגויות דומות בקרב חבריה - 
אלו שייחשבו "נורמליות" בעצם ועל פיהן נקבעים גבולות המוסר.
אם בשלב הקודם (התלות) היינו תלויים בגורמים חיצוניים ובאנשים אחרים - 
אנו מקדמים את עצמנו להתחיל ולחקות אותם.
אנו עושים זאת כבר מגיל קטן מאוד:


אנו מביטים על אנשים שצועדים על שני רגליים - ואנו מפתחים את  עצמנו לעשות כן.
שומעים אנשים מדברים בשפה - ואנו מפתחים את עצמנו גם כן לדבר.
בגן אנחנו גדלים ולומדים שאנחנו שייכים לדת מסוימת וללאום מסוים - 
בעצם - לאיזו קבוצה גדולה של אנשים אנו "משתייכים".
יש לנו חגים שעלינו לחגוג.
שירים שעלינו לדעת ולהכיר.
ושלהורים שלנו יש עבודה...

בבית הספר אנחנו לומדים שכדאי לדעת לקרוא ולכתוב,
מאוד נוח לנו להביט סביבנו ולראות אחרים שנוהגים כמונו.



וללמוד את המקצועות שאותם בחרו זקני השבט שנלמד,
ושלהוציא ציונים טובים זה חשוב - אפילו במחיר של לא ללמוד באמת
ולא לזכור לטווח ארוך.
שחייבים בגרות מלאה - כי חייבים ללמוד באקדמיה ולהוציא תואר.
שחייבים לשרת בצבא, לטוס לחו"ל, למצוא עבודה טובה, להתחתן, לרכוש דירה...

מאוד נוח לנו כאשר אנו נוהגים כמו כל האחרים.
הרי "ברומא - התנהג כרומאי"
אחרת - מה חס וחלילה יחשבו עליך?
אחרת - סיכוי שתיענש על ידי החברה.


זה בא מתוך האמונה שאם כולם עושים את זה – כנראה שזה נכון.

אז זהו, שלא בטוח שזה ממש נכון!

הביטו על פרט בתוך העדר (רגע... מצרף לכם עוד תמונה שיהיה לכם קל)



כשהוא מביט סביבו מה הוא רואה? עוד פרטים כמותו. את עצמו.
עד כמה רחוק הוא יכול לראות? האם הוא יכול לבחור את נתיב בו הוא הולך?
נראה שלא.
הוא הרי נע ונדחק בין כולם, מובל בדיוק לאן שכולם מובלים, עושה בדיוק את מה שכולם עושים.
פרט בתוך עדר עושה שתי פעולות עיקריות:
הוא מחקה אנשים שנראים לו "יותר ממנו":
יותר יפים, יותר טובים, יותר מקובלים, יותר מצליחים, יותר חזקים.

חישבו על האופן בו אתם מתלבשים.
על הרכב שאתם שואפים שיהיה לכם. 
על הבית שאתם רוצים לרכוש בשכונה בה תרצו לגור.

אני מאמין שהם די דומים לשאיפות של הרבה אחרים.


אדם בשלב המודעות של העדר עושה דברים מתוך פחד של נידוי חברתי:
שחס וחלילה לא יחשבו שהוא שונה, מוזר, לא שייך.

מה יקרה אם מחר בבוקר תחליטו שאתם לא רוצים סמארטפון?
כיצד החברה תגיב?
ומה יקרה אם גבר יבחר, למשל, להתהלך בחצאית?
הרי... מי אמר שההמצאה הזו היא למין הנשי בלבד? (הסקוטים, למשל, כבר מזמן חושבים אחרת).

אז... מה הבעיות עם מודעות העדר?


אנו עושים דברים שכבר מזמן לא רלוונטיים מבלי להטיל ספק.

קיים סיפור ידוע על ילדה שניגשת למטבח ורואה את אבא שלה מכין עוף

לקראת הכנסתו לתנור הגריל (במקור זו האמא שלה, אבל החלטתי להימנע מטענות אי שיוויון).
היא צופה בו אוחז בסכין גדולה וחוצה את העוף לשניים, ומניח אותו בתבנית.

"אבא, למה אתה חוצה את העוף לשניים? הוא נכנס לתנור גם בשלמותו?" היא תמהה.

"מה זאת אומרת, ילדתי," ענה האב, "ככה עושים את זה - ככה מכינים עוף בגריל.
למדתי את זה מאמא שלי, סבתא שלך - ככה הכינה את העוף מאז ומתמיד."

הילדה המשיכה לתהות. התשובה לא ממש סיפקה אותה.

היא הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה לסבתא שלה.

"הי סבתא," קראה כשענתה זו מצידו השני של הקו,

"אבא מכין עכשיו עוף בגריל, ורציתי לשאול:
למה חוצים את העוף לשניים? הוא הרי נכנס לתנור גם בשלמותו.."
"מה זאת אומרת, ילדתי," ענתה הסבתא, "ככה עושים את זה - ככה מכינים עוף בגריל.
למדתי את זה מאמא שלי, סבתא רבא שלך - ככה הכינה את העוף מאז ומתמיד."

הילדה המשיכה לתהות. התשובה לא ממש סיפקה אותה.

היא הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה לסבתא רבא שלה.

"הי סבתא רבתא," קראה כשענתה זו מצידו השני של הקו,

"אבא מכין עכשיו עוף בגריל, ורציתי לשאול:
למה חוצים את העוף לשניים? הוא הרי נכנס לתנור גם בשלמותו.."
"מה זאת אומרת, ילדתי," ענתה הסבתא רבתא, "למה לעזאזל הוא חוצה את העוף לשניים?!?"
הילדה הופתעה.
"הוא אמר שככה גם סבתא מכינה את העוף," ענתה,
"וכשדיברתי עם סבתא לפני דקה - היא אמרה שהיא למדה זאת ממך!"

באותו רגע שמעה צחוק גדול שפרץ משפופרת הטלפון למשך דקה קלה.

"סבתא רבתא, למה את צוחקת?" שאלה הילדה.
"כי לפני 40 שנה, כשאני הכנתי עוף, היה לנו תנור קטן כל כך - שהעוף לא נכנס בשלמותו.
הייתי צריכה לחתוך אותו לשניים כדי שייכנס לתבנית."




אני חושב שהבנתם את הנקודה.

אנחנו מובילים את עצמנו למקומות בינוניים


כשאתה עושה בדיוק את אותם הדברים כמו כולם, לומד את אותם התחומים, מחפש עבודה באותן החברות ובאותם המקצועות – הסיכוי הוא 100% שתגיע, בסופו של דבר, בדיוק לאותם המקומות אליהם מגיעים כולם.

כשכולם אוכלים מאותה הצלחת ושותים מאותה הבאר – שם התחרות הכי גדולה.
כשהתחרות גבוהה – המחיר שלך יורד.
כשהתחרות גבוהה - המחיר של המזון בצלחת – מתייקר. 
כשהתחרות גבוהה – המזון מתמעט ואנשים נותרים רעבים וממורמרים.

מדובר במתימטיקה פשוטה:
כשאתה אחד ממיליון אתה שווה  1/1,000,000

הביטו סביבכם. כמה עורכי דין יש היום במדינת ישראל?
אחד לכל 150 איש.
כמה רואי חשבון? בערך אחד לכל 220 איש.
הרבה... מדי.
כמה מתוכם באמת עובדים במקצוע שלמדו?

זה לא קרה סתם. הרי בזמן שההורים שלנו היו צעירים
אלו היו מקצועות נחשבים ששייכים למצליחנים בלבד (יחד עם רופאים ומהנדסים).
בזמנו, ההורים שלנו הביטו בבעלי המקצוע הללו בעיניים בורקות אהדה והערצה.
הם סיפרו לנו שכדאי לעסוק במקצועות אלו.

לא לקחנו בחשבון שמערך הביקוש מול ההיצע עובד גם כאן. אפקט העדר.


אפקט העדר מוביל את האנשים לבחור את תחום העיסוק שלהם בחיים מתוך ארבעה מניעים:


מודל הבינוניות


תדמית חברתית - "מה לא אכפת לי לעשות?"

שאלה המבוססת על הפחד מ"מה חס וחלילה החברה תחשוב עלי?" בהקשר של תחום העיסוק.
רק לאחרונה קראתם על הטחתו של השר סילבן שלום בביבי "שהן שלך יהיה פחח!"
מה שמר שלום אינו מבין, כנראה, זה שכל עבודה מכבדת את בעליה, ושאלו שיהיו פחחים בעידננו,
במיוחד בשל העובדה שרוב העדר חושב כמוהו - יהיו אלו שיעשו יותר כסף מאחרים.

מגמות השוק - "איפה יש כסף ותנאים?"


שאלה המבוססת על הפחד מלעסוק בתחום בו "אין כסף" לפי מה שמספרים כולם.

שאלה שמובילה אנשים ללכת ולעסוק בתחום, שאולי, אכן מניב הכנסה רבה יותר מתחומים אחרים,
אך לאורך זמן לא לאהוב את מה שהם עושים, לא ליהנות מהעשייה שלהם ולהיתקע ב"כלובים של זהב".
כמה פעמים שמעתם על אנשי הייטק שפשוט התפטרו, עזבו הכל ועברו לתחום אחר לגמרי?
אלו האמיצים הבודדים. תחום ההייטק בארץ עדיין רווי באלו שפוחדים לעשות זאת למרות שאינם סובלים את עבודתם.

דימוי עצמי - "מה אני מסוגל לעשות?"

שאלה המבוססת על הפחד מכישלון וחוסר מסוגלות ומותירה את האדם באזור נוחות,
מוגבל למה שהוא כבר מכיר ויודע ולא דורש ממנו להתפתח ולרכוש מיומנויות חדשות.
בעצם משקפת - עד כמה האדם סומך על עצמו.
אנשים נוהגים להמעיט ביכולות שלהם לרכוש ידע ומיומנויות חדשים ונועזים
אך יותר מכך - הם אינם מאמינים בעצמם שיוכלו להתמיד ולהפוך למומחים בתחום.
הבעיה בכך היא, שלעולם לא תשיג יותר מהדימוי העצמי שלך!

לחץ הישרדותי - "מה זמין לי בטווח המיידי?"

הקפיטליזם מטרתו שנהיה עניים. לשם כך המנגנון שלוקח לנו כסף מהכיס מכל כיוון אפשרי.
העוני מניע את האנשים להפסיק לחשוב, בשל הצורך המיידי שלהם בפרנסה.
אדם במצב הישרדותי - יקפוץ מיד על כל עבודה שתיקרה בדרכו מבלי לחשוב פעמיים.
כך משיגה הממשלה את המטרות שלה.
כך רוב האנשים נותרים עניים. מאחר והם לא עוצרים לרגע לחשוב,
עסוקים ומעדיפים להשיג את המשכורת המיידית הנמוכה,
על פני התכנון איך לעשות הרבה יותר ממנה בטווח הארוך יותר.

אדגים לכם: אם אעמוד מולכם כשבידי האחת 20,000 ש"ח, ובידי השנייה 1,000,000 ש"ח,
ואומר לכם:
אתם יכולים לבחור לקחת את ה-20,000 אלף ברגע זה והם שלכם.
אתם יכולים לבחור לעצור, לחשוב, לתכנן, להתעמק, לפתח את התודעה שלכם, ובעוד כשנתיים תקבלו
את 1,000,000 השקלים שבידי השנייה.

במה תבחרו?

רוב העדר ייבחר באופציה הראשונה, המיידית והבטוחה - שאינה דורשת ממנו להתאמץ יותר מדי.


אז כבר הבנתם שרוב האנשים, למעשה 97% מהם -
נמצאים עדיין באחד או בשני רמות המודעות הראשונות  - התלות והעדר.

אם תשאלו אותם "לאן אתם רוצים להגיע?" הם לא ממש ידעו לענות לכם.
אם תשאלו אותם "איפה אתם בעוד 5 שנים?" הם יבטלו אתכם בהינף יד ויגחכו.
"אני? אני לא יודע מה איתי מחר... אתם שואלים אותי על עוד 5 שנים?" - כך הם יפתרו עצמם.

הם לומדים לתואר או למקצוע, בדיוק כמו כולם, מבלי שהם יודעים באמת לאן זה יקדם אותם.
הם עובדים, כמו כולם, במקצועות ובעבודות שהם לא ממש קמים בבוקר עם חיוך לקראתם.
הם לוקחים הלוואות, קונים בתים ולוקחים משכנתאות כמו כולם.
הם חושבים שכסף זו מטרה, או אמצעי.

הם מאמינים לתקשורת - ולא מודעים לעובדה שעבור כל אייטם שמופיע בה -
יש בעל אינטרס סמוי או גלוי ששילם כסף!

הם לעולם לא עוצרים לחשוב ולהעמיק בעצמם ובעצם קיומם.
הם סקפטיים ואטומים (או יותר נכון, לא מודעים) לאין-סוף האפשרויות העומדות בפניהם בכל רגע נתון.
הם שכחו מזמן את החלומות שלהם, ומתייחסים אליהם כדברים שהם אינם ברי השגה.

וכשמגיעים לשם - כדאי מאוד להתעורר ולהעלות את רמת המודעות שלנו לזו הבאה

על היציאה מהעדר - בפוסט הבא :)



להרצאה הקרובה של יהונתן - לחצו כאן

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

רמות המודעות - 1. תלות - עד כמה אתם באמת אחראיים על החיים שלכם?

תלות זוהי רמת המודעות הנמוכה ביותר.


אנו תלויים באחרים מהיום בו אנו נולדים כבני אדם:
אנו תלויים בהורים שלנו בכל הקשור למזון והיגיינה.
אנו תלויים בהם תרתי משמע כשמדובר על להגיע ממקום אחד למקום אחר.
אנו תלויים בחום ובהגנה שלהם עלינו.
ללא כל אלו לא נשרוד כעוללים.

בשל היותנו תלויים בבוגרים מאיתנו לאורך רוב הילדות שלנו, אנו למדים ומתרגלים כשכלא דואגים לנו עדיף שנצעק, נאשים ונבכה (וזה בדיוק מה שתינוקות עושים).

עם זאת, גם כשאנו גדלים ומתבגרים, רבים מאיתנו נותרים ברמת המודעות הזו.
הם תולים את מצבם בכל רגע נתון בגורמים חיצוניים, וממשיכים לצעוק, להאשים ולבכות כאשר לא דואגים להם.

קל מאוד לזהות את התלותיים.
הם אלו שמאשימים את המדינה, הממשלה, את שר האוצר ואת הבוסים שלהם במצב שלהם.
הם אלו שעסוקים ב"אכלו לי שתו לי".
הם אלו שנוהגים להתייעץ, לבקש ולדרוש פתרונות ולתת לאחרים להכווין אותם ולומר להם מה לעשות.

זהו אזור הנוחות של התלותיים: לתלות את גורלם באחרים.

יש בזה עניין מאוד נוח: לא צריך לקחת אחריות על שום דבר.
הרי כל מה שקורה - הוא בגלל אותם גורמים חיצוניים
(מזג האוויר, אנשים אחרים, העמוד הזה שהוצב באמצע הרחוב ונתקע בי).
אם משהו אינו עובד כראוי ואינו נוח - תמיד יש את מי להאשים.

ההגדרה למילה de·pend בלועזית היא "נסמך, נשלט על ידי..., נשען על..."

אנשים תלותיים נשלטים לגמרי על ידי אנשים אחרים. הם נותנים לאחרים לקבוע עבורם את גורלם.
הם לא ממש תורמים לעצמם או לאף אחד אחר, אלא אם הוא חכם ומניפולטיבי מספיק להפעיל אותם.

הם "קורבנות המציאות".
מלאים רחמים עצמיים ומבקשים מאחרים לרחם עליהם.

אני אוהב לדמות אותם למריונטות - בובות על חוט, שנותנות את הכוח לחוטים מנטליים ולידו של גורם עליון לנווט את חייהם.

תפישת העולם שלהם אומרת: "זה אף פעם לא אני!"

קחו לדוגמא, אנשים שאומרים "אני לא טוב בלזכור שמות".

אפילו במשפט הזה שמתיימר להיראות כלקיחת אחריות - קיימת תלות.

אני נוהג לשאול אנשים שעולים עם משפטים דומים: "ובמי זה תלוי?"

אדם שאומר "אני לא טוב בלזכור שמות" בעצם מסיר אחריות מעצמו לעשות כן.
הוא מאשים את המוח שלו. את הגנטיקה שלו ולא ממש מקדם את עצמו לשנות זאת - ולהתאמץ לזכור שמות.

ובכן - כיצד ניתן לזהות "תלותי מצוי"?

הנה מספר התנהגויות, מילים וביטויים אשר יאפשרו לכם לזהותו:
  • הוא מאמין במזל ומחכה שייפול עליו מהשמיים (מזל זו המצאה של אנשים כדי להסביר לעצמם הצלחות וכישלונות של אחרים ושל עצמם)
  • הוא תולה את ההעלאה במשכורת שלו בבוס ובחברה - פחות בעשייה שלו שתצדיק זאת
  • הוא מתייעץ ומבקש מאחרים הכוונה לגבי מה עליו לעשות ולבוא עם פתרונות למצבו - ויפעל על פי מה שיאמרו לו
  • הוא אומר מילים כמו "אני חייב", "אני צריך" (הרי אינו בוחר, אלא נכנע ללחצים חיצוניים או פנימיים)
  • הוא מאשים ללא סוף, נרגז, זועף, מחפש תירוצים והצדקות חיצוניות
  • הוא אומר ביטויים כמו "אין לי חיים", "ככה זה", "אין מה לעשות", "זה מה יש"
  • הוא חולה במחל הכרונית הנקראת "תרצת נפוצה"
  • הוא תלוי כלכלית בהורים שלו או בבנקים באופן קבוע
  • הוא משתמש בביטויים כמו "אם ירצה השם", "אני מקווה", "אני אשתדל", "אני אנסה" (עוד מילים שהמצאנו על מנת להרגיש טוב יותר אם לא נעשה כלל או שאם חס וחלילה ניכשל)
  • הוא יתחיל משפטים במילים "אתה", "את", "אתם", "הוא", "היא" ו"הם". 
  • הוא כמעט לא יפתח במילים "אני" או "אנחנו"
  • הוא אף פעם לא אשם. הוא מעולם לא טועה. הוא לעולם צודק.
יכול להיות שאתם מרגישים כרגע לא כל כך נוח בכיסא.
יכול להיות שאתם חושבים עכשיו על הרבה אנשים שאתם מכירים ככאלו.

אולי כדאי שאציין את אחד הגורמים הכי נפוצים לתופעת התלותיים, ועם כמה שעצוב לומר - מדובר בהורים:



*********************************************************************************
הנה התכתבות עם הורה שהייתה לי ממש לאחרונה באימייל:

הורה:

שלום .
  
הבת שלי, בת 21 תמיד אומרת " בא לי לעשות מה שאני רוצה לעשות" וכרגע לא עושה כלום,
ייתכן שאיננו מבינים אותה .
כשהיא מגיעה לפגישות פסיכולוגיות מפסיקה מיד.
 חשבתי אולי מספר שיחות שלה עם  מי מכם אולי יעצימו אותה ושתעשה כבר משהו עם עצמה .

אינני פוסל שהיא תיפגש עם מי מכם לפגישות שעתיות אחת לשבוע ..

אם ניראה לכם אשמח אם תתקשרו: מספר טלפון

בברכה, שם בדוי

הנה תשובתי אליו:

הי שם בדוי ותודה על הפניה.

אנו, אמנם, עובדים עם אנשים אחד על אחד כמנטורים ומאמנים.
עם זאת – אנו עובדים עם כאלו שבוחרים ביוזמתם לעבור את התהליך, ולא נשלחים על ידי ההורים.
אם בתך אינה מרגישה שהיא צריכה זאת – זה לא יעבוד (ע"ע הפסיכולוג/ית).

מניסיוננו, הסיכוי שתרצה זאת מיוזמתה נמוך כל עוד אינה מגיעה למשבר כלשהו ומכירה במצבה.

וכאן אשמח לברר יותר:
            -          עד כמה אתה/ם כהורה/ים תורמים לכך שלא תיקלע למשבר?
-          עד כמה אתם ממשיכים לתת לה להיות תלויה בך/ם כלכלית "עד שתסתדר"?

בוקר טוב ויום נפלא,

יהונתן כסיף
קרש קפיצה

והנה תגובתו לתשובתי:


תודה יהונתן wow. כל כך יעיל !!!

ראשית אני נרשם מידית להרצאותיכם עבורי...
שנית (ובגלל כך שווה לשמוע אותכם בהרצאות), שאלתך השניה ענתה כניראה על הכווול..
ממבט ראשוני עם שאלך זו גרמת לקפיצת דרך והתקדמות רצינית שלנו בנושא.

תודה!
*********************************************************************************

ההורים שלנו דואגים לנו. בדיוק כפי שאנחנו, כהורים, דואגים לצאצאים שלנו. אך גם לכך יש גבול!
הגבול הזה נפרץ - כשההורים לא סומכים על הילדים שלהם ולא מאפשרים להם להתמודד לבד.

מכירים הורים שממשיכים לחתוך את השניצל לילדים שלהם גם כשאותם ילדים כבר מזמן מסוגלים לעשות זאת לבד?

מכירים הורים שדואגים "להציל" את הילדים שלהם מפני מורים / מפקדים / מצבים במקום לתת לילדים את הכלים להתמודד עם המצב ולנהלו לבד?

מכירים את ההורים שממשיכים ומכניסים יד לכיס ונותנים לילדים הבוגרים שלהם עוד ועוד "עד שיסתדרו"?

מכירים הורים שמכריחים את הילדים הבוגרים שלהם להירשם ללימודים גבוהים?

מכירים הורים ש"מסדרים" לילדים שלהם עבודה?
שמבשלים עבור הילדים?
מכבסים עבורם?
מבררים עבורם?

עד כמה זה מקדם את אותם ילדים בוגרים לקחת אחריות על החיים שלהם ולהתמודד בעצמם?

אחד הגורמים הכי קריטיים שיוצרים אנשים תלותיים - היא אנחנו. 
אנחנו כהורים - שעושים, מחליטים ובוחרים עבור הילדים שלנו.
או אנחנו כילדים שממשיכים לקבל ולקבל - ולהתרגל לכך עד כדי שאנו דורשים כי "מגיע לנו".


חישבו: עד כמה ההורים שלכם באמת סומכים עליכם?


ואם אתם הורים: עד כמה אתם סומכים על הילדים שלכם?

להוביל את הדור הצעיר שלנו לקחת אחריות ולא להפוך לתלותי, תלוי ביכולת שלנו לתת לילדים שלנו את הדרך - לא את הפתרון. 
בדיוק כמו כשאנו עוזרים לו בשיעורי הבית או לקראת מבחן:
אם אנחנו נותנים לילדים את הפתרונות והתשובות כל הזמן - עד כמה הם באמת למדים?

יכול להיות שאתם אומרים לעצמכם באנחת רווחה "אני לא כזה".

יכול להיות שלא.

אני מאמין שרובכם ראיתם את הסדרה פינוקיו כשהייתם קטנים יותר.
לו רק היינו מודעים למסר העיקרי בה ולעומק התוכן.

בובת על על חוטים - נפרדת מן הכבלים ומתחילה מסע שלם אל עבר העצמאות שלה.


אני מזמין אתכם להתחיל להקשיב יותר למילים שאתם מוציאים מהפה מדי יום.
להתחיל להיות מודעים להן ולתפישות שעומדות מאחוריהן.
עד כמה אתם תולים את מצבכם בכל גורם אחר פרט לעצמכם?

אני מזמין אתכם להתחיל להקשיב יותר לאחרים ולהיות מודעים עד כמה ניתן לסמוך עליהם.

אני מזמין אתכם בעצם, להתנתק מהכבלים ולהתחיל לקחת אחריות על החיים שלכם.

הסיבה היא מאוד פשוטה - כמו שאמר מלקולם X:


אתרגם זאת באופן שלא פונה לגברים בלבד:

אף אחד לא יעניק לכם חופש. אף אחד לא יכול להעניק לכם שיוויון או צדק או כל דבר אחר.
אם אתם מספיק אמיצים - אתם לוקחים זאת לידיים שלכם!


שלכם, 

יום שני, 3 בנובמבר 2014

בואו נדבר קצת על מודעות

אם הגעתם ישירות לכאן - נראה שכדאי שתתחילו לקרוא מהתחלה

אז איפה היינו?
על המושג הזה שקוראים לו "מודעות".

אם כך, על פי ויקיפדיה:

מוּדעוּת (באנגליתAwareness) היא הגעת קיומו של דבר לידיעת האדם, או הימצאותו של דבר מה באחת מרמות התודעה האנושית, הפרטית או הכללית. כאשר אדם יודע על עצם קיומו של דבר כלשהו (אדם אחר, מקום, חפץ), תופס אותו ומכיר בו - הוא מודע לו.
למונח מודעות יש משמעויות שונות, והוא משמש מספר דיסציפלינות. מודעות היא מושג יחסי. ניתן להיות מודע באופן חלקי, באופן תת-תודעתי או מלא לאירוע כלשהו. מודעות יכולה להתמקד באירוע פנימי, כמו תחושה נעימה, או באירוע חיצוני באמצעות תפיסה חושית. המודעות משמשת כחומר גלם לקווליה או למושג של חוויה סובייקטיבית.
בשפה העברית המילה מציינת גם את הנוכחות של מידע בזיכרון וברגש, ואף כעניין מחייב.

ולא על פי ויקיפדיה:

מודעות זו זירת המשחק של כל אחד מאיתנו!

המסגרת התודעתית בה אנו יודעים בדיוק מה הגבולות, מבינים את הכללים, מזהים את ההזדמנויות, העצמים, התהליכים ויודעים להסביר אותם לעצמנו.
יודעים להסביר אותם לעצמנו - אך רק בהתאם לרמת המודעות בה אנו נמצאים.

המודעות שלנו גמישה. בכל רגע נוכל להיות עדים לדברים חדשים עליהם לא ידענו קודם לכן.
כשאנו אומרים להרחיב את התודעה - כוונתנו היא שביכולתנו להיחשף לפרטים חדשים שיכולים לשנות ואף לבטל פרטים ישנים שהיו בתודעתנו אך אינם רלוונטיים יותר.

אך במסגרת המודעות שלנו יש גם מוקשים...
כשאנו תקועים במסגרת המודעות הנוכחית שלנו - אותה מודעות יכולה להיות לנו לרועץ.

אדגים לכם מדוע:

אני בטוח שרבים מכם ראו כבר את הסרטון הזה או דומה לו משיתופים בפייסבוק או ביוטיוב.
אני משוכנע שרבים מאלו שכבר צפו בו לא ממש הבינו את המסר או לא התייחסו אליו כפי שאני מתייחס כאן.
בסרטון יש קבוצה של אנשים המוסרים כדורי סל ביניהם, ואתם מתבקשים בתחילתו לספור: כמה פעמים הם מוסרים את הכדור.

עתה צפו:



לאחר שהתרכזתם בכדור - כפי שנתבקשתם, אתם נשאלים אם ראיתם את הדמות המחופשת לדב.
בפעם השנייה כבר תבחינו בו.

זה מסביר בדיוק כיצד עובדת התודעה שלנו.

כשאנו במסגרת המוכר והידוע, בעצם, המודע שלנו - אנו מבחינים אך ורק באותם דברים מוכרים וידועים.
מערכת הקשב שלנו פועלת ומזהה אך ורק את מה שבמודע שלנו - בדיוק כפי שהקשב שלכם היה אל מסירות הכדורים בסרטון.

על מנת לזהות ולגלות דברים חדשים, אליהם לא היינו מודעים קודם לכן - עלינו להתנתק מנטלית מאותו מוכר וידוע - ופשוט להיות פתוחים לדברים חדשים (הדב שבסרטון).

העולם שלנו מלא בדובים כאלה שחומקים מהתודעה שלנו. שאיננו מודעים אליהם. על מנת להביאם למודע - עלינו להיות ברמת חשיבה ומודעות שונה מזו בה אנו נמצאים בדרך כלל.

הנה עוד קטע מסרט חביב שמתאר בדיוק את אותו הדבר:


כאמור - החיים שלנו מלאים בבחורות בביקיני :)

יש חוק אחד חשוב אשר כדאי לדעת בנוגע למודעות: רק את מה שמודעים אליו - ניתן לנהל.

קחו לדוגמא קטע מתוכניתו "פסיכו" של נמרוד הראל:

נמרוד עומד באמצע רחוב ועוצר באקראי בחורה צעירה.
הוא מודיע לה שהוא יסובב אותה במקומה במשך מספר סיבובים, ותוך כדי עליה לבחור בראשה קלף מבין הקלפים שיש בחפיסה רגילה ופשוטה.
הוא טוען, שתוך כדי כך שתחשוב על הקלף - הוא יגלה מה הוא הקלף עליו חשבה.
הוא מסובב את הבחורה במקום מספר סיבובים כשעיניה פקוחות.
הוא שואל אותה אם חשבה על קלף מסויים, וכשהיא נענית - הוא מבקש ממנה לצייר את הקלף על נייר חלק מבלי שהוא מסוגל לראות - ולהציג את הציור למצלמה. היא ציירה את הקלף 10 לב אדום.
הוא עוצם את עיניו ומנסה לקלוט במוחו את הקלף שבחרה.
הוא מוודא עמה כי אין סיכוי שראה את מה שציירה או שמע אותה אומרת איזה קלף בחרה.
הוא שולף חפיסת קלפים ומתחיל לזרוק קלף אחר קלף,
כאשר בסופו של דבר נותר בידו קלף אחד בודד.
הוא מבקש ממנה להפוך אותו - והפלא ופלא - זהו הקלף 10 לב אדום.

הבחורה נפעמת ונרגשת.

מה שהוא מציג לאחר מכן למצלמה, זה שבמרחק של 50 מטר מהם, על חומה גדולה מעברו השני של הכביש מוצג ותלוי קלף ענקי.

אתם כבר ניחשתם - 10 לב אדום.

הבחורה, כשהסתובבה במקומה בעיניים פקוחות, לא הייתה מודעת לעובדה שהעיניים שלה קולטות את הקלף הזה ממרחק, כך הוטמע בתת המודע שלה ומשם נשלף לכדי בחירה מודעת.

הבחורה בעצם לא באמת בחרה, אלא נמרוד גרם לה לבחור את הקלף אליו כיוון והכין עצמו מראש.
היא לא הייתה מודעת לתלוי מעבר לכביש.
הקלף מעבר לכביש היה בעצם ה"דב" שבסרטון שחקנני הכדורסל.

אם הייתה מודעת לכך - הייתה מנהלת את עצמה ובוחרת בכוונה קלף שונה.




קיימות שבע רמות של מודעות אצל בני אדם:

  1. תלות
  2. העדר
  3. ייחודיות- האינדיבידואל
  4. חזון ומטרות
  5. משמעת עצמית
  6. עשייה פעילה
  7. עצמאות

בפרקים הבאים אציג לכם כל רמת מודעות באופן מפורט.
תוך כדי קריאתכם - אתם מוזמנים לנסות ולזהות, בכנות רבה, באיזו רמת מודעות אתם נמצאים, ולנחש באילו מהן נמצאים אנשים אחרים שאתם מכירים.

פיתוח מודעות והתקדמות בסולם דורשים תהליך.
ישנם שלבים שהדילוג ביניהם יכול לקחת שניות אחדות של שינוי תפישה באופן חד.
אחרים דורשים עבודה מעמיקה ולעתים קשה מאוד.

כאשר אתם מזהים את עצמכם בשלב זה או אחר - אל תשפטו את עצמכם בחומרה.
הביטו קדימה בחיוך, כי זה אומר שיש לכם לאן להתפתח ולצמוח, והתהליך בפני עצמו - מרגש.


אהה... וכמעט שכחתי:

זו הזדמנות להזמין אתכם להרצאה הקרובה של קרן ושלי - "קרש קפיצה" - ב20.11
ואם הגעתם עד הלום וקראתם, מגיעה לכם  50% הנחה באהבה להשתתפות בה.
כל מה שעליכם לעשות זה לכתוב את המילה "ספרינגר" בשדה הקופון.

שלכם, יהונתן


להרצאות הקרובות של יהונתן כסיף - כנסו לכאן

להמשך הבלוג - הרמה הבסיסית ביותר של מודעות - לחצו כאן

יום ראשון, 2 בנובמבר 2014

רוב בני האדם פוחדים פחד מוות מלהנהיג. זה דורש מהם אחריות כבדה מדי. לכן, מאז ומתמיד - המלכנו על עצמנו מלכים.

אם הגעתם ישירות לפוסט הזה, נראה שכדאי שתתחילו מהראשון שבהם.

רוב מה שנולדנו אליו הוא המצאה של אחרים.

פרט למקומות שיד אדם לא נגעה בהם – פרט לחוקים האוניברסאליים של הטבע - הכל לא באמת אמיתי או נצחי.

נולדנו לעולם בו אנו גרים בהמצאות של בני אדם קדומים.
עולם בו אנו משתמשים באש "מבוייתת" – המצאה של בני אדם ממין נכחד מלפני 1.8 מיליון שנה.
המצאה שנתנה לאדם את קרש הקפיצה הראשון בדרכו להיות בראש שרשרת המזון.

נולדנו לעולם בו אנו דוברים שפה – המצאה של בן האדם החושב מלפני 40 אלף שנה לערך.
ההמצאה ששינתה את פני ההיסטוריה ונתנה לאדם את מעמדו המוחלט כשליט הטבע.
זאת בשל היכולת של האדם לתקשר "חזון" – תמונה עתידית מיטבית, ולשכנע את סובביו כי הדבר אפשרי לביצוע.

נולדנו לעולם בו אנו מגדלים את המזון שלנו ומבייתים בעלי חיים - המצאה של בני אדם מלפני כ-10 אלף שנה.
ההמצאה ששינתה את פני ההיסטוריה ושינתה סדרי עולם.
המצאה אשר עיצבה את המציאות שלנו היום והובילה לשלל ההמצאות שסובבות אותנו היום וכמעט באופן מוחלט.

אנו משתמשים בכסף שלמעלה ממחציתו כבר מזמן וירטואלי – עוד המצאה גאונית של בני אדם.
אנו רוכשים איתו מוצרים ושירותים שבני אדם המציאו. 
סוחרים בו בשווקים שבני אדם המציאו.

אנו מאמינים בדתות שאחרים המציאו.
נכנעים לחוקים שאחרים המציאו.
לומדים מקצועות שאחרים המציאו.
עובדים בעבודות שאחרים המציאו.
נוסעים על כבישים שאחרים המציאו במכוניות שאחרים המציאו.
אנו נכנסים למסגרות משפחתיות שאחרים המציאו. 
נאמנים ומאמינים לתפישות שאחרים המציאו.

ההמצאות לאורך השנים – גרמו לנו להיוולד לטבע אחר – טבע לא אמיתי.

"טבע" שהיה בראש של מישהו שחולל מהפכה בעבר באופן שמנע מאיתנו את הברירה אם לחיות בתוכו או לאו.
עבור רובנו הטבע הלא טבעי הזה הפך לאמת חד משמעית.

חישבו, למשל, על היום בו בני האדם החליטו לטעום בשר לראשונה.
הרי שעצם הריגת בעל חיים למטרת אכילת בשרו – זו המצאה.
חישבו על ההשפעה שהייתה לכך על האדם עצמו. על בעלי החיים.
על השימוש באש. על שיטות הצייד. על כלי הצייד. על תעשיית הבשר שקיימת היום.

חישבו באותו אופן על היום בו הומצאה הסירה הראשונה.
על היום בו הומצא הכסף. 
היום בו הומצאה הנורה ובעקבותיה - תחנת החשמל הראשונה.
חישבו על היום בו הומצא המנוע.
על היום בו הומצאה המכונית. המטוס. 
על היום בו הומצא המחשב. על היום בו הומצא הטלפון. הסלולארי.
על היום בו הומצא האינטרנט. על היום בו הומצאו גוגל, פייסבוק.

אנו חיים בתקופה בה המצאות צצות מדי יום ביומו ומשנות את העולם שלנו.

חלקן גשמיות וחלקן מחשבתיות, רוחניות, תפישתיות.

תקופה בה הדבר הזה, אותו אנו מגדירים כ"עולם שלנו", הוא בעצם שכבה תזזיתית של המצאות שאנו הופכים לברי קיימא – על קרקע מוצקה של טבע אמיתי אותו אנו קוראים לשמר.
אותו טבע אותו אנו הורסים כדי לבנות עוד המצאות בדמות שכונות מגורים, כבישים ומפעלים.
אותו טבע אותו אנו מעלימים בכרייה, חציבה וייבוש.

בדיוק באותו אופן אנו פועלים גם על הטבע שלנו, בני האדם, כבעלי חיים.

חלקנו אולי פועלים לשמר את ה"מכונה הטבעית שלנו" בעזרת ספורט ומזון טבעי לא מעובד (במקרה טוב במיוחד).
אותו "ספורט", כמובן, הוא המצאה שנועדה להוות תחליף "טבעי" לפעילות הפיזית של איתור מזון בעבר הרחוק (ולשחרור אגרסיות). 

המוח הקדום שלנו (הקרוי גם "מוח זוחלי") הוא מוח אשר רובו ככולו משרת את היותנו בעלי חיים.
הוא "עוסק" בכל הנוגע להישרדות ולצרכים הבסיסיים של הגוף שלנו – מים, מזון, תנועה.

עם זאת, נדבך אחר במוחנו מועמס מדי יום בתפישות, בסיפורים, בהמצאות של אחרים.

אנו מגדלים על אותה מכונה הטבעית שנקראת בפינו "גוף האדם",
ועל מוחנו הקדום שכבה תזזיתית של "אמיתות" מדומות כמו:
מנהגים, דפוסי התנהגות, נימוסים, כללים, דפוסי חשיבה, שאיפות ורצונות מלאכותיים.

אנו מסתמכים על דעות של דור ההורים שלנו, על פרסומות, על טרנדים ועל ביקושי שוק שאחרים הגו והמציאו – כדי לקבוע את עיסוקנו.

אנו אוכלים מה שמספרים לנו שטעים ובריא עם סכו"ם כפי שלימדו אותנו שנהוג.

אנו אומרים סליחה, בבקשה ותודה – כמו שאמרו לנו לומר (ולאו דווקא כפי שאנו באמת חשים ומרגישים). 

אנו "מגיבים" לדברים כפי שראינו שאחרים מגיבים.

אנו "מתורבתים" כפי שהסביבה "אנסה" אותנו להיות.
מאמינים בדברים בהם ערכו לנו "שטיפת מוח" לאורך חיינו.

אתם מוזמנים לנסות את זה: גשו לאדם שאתם לא מכירים ושלחו לו יד.
אני מוכן להתערב עמכם שהוא יושיט יד בחזרה וילחץ אותה.
לא כי זה בטבע שלו לעשות כן, אלא בשל העובדה שמגיל אפס הוריו לימדו אותו שכשמושיטים לו יד עליו להושיט בחזרה. מאחר וכל חייו חי בחברה שחינכה אותו כי כך יש לנהוג.


זו דוגמא בסיסית למצב בו המצאה של מישהו לפני שנים רבות – הפכה לתרבות שאם נחרוג ממנה כפרטים, ניחשב לא שייכים. ניחשב לא חברותיים. ניחשב זרים ומוזרים.

הסיכוי שלנו לחיות ולשרוד מבלי שנעשה זאת, קטן.

בואו ננסה עוד משהו: השלימו בבקשה את המשפט "הבוקר בא, הבוקר בא...."
מאמין שכולכם השלמתם עם המילים: "אז לעבודה..." ובואו נמשיך... "אתה חייב את זה לעצמך, אתה חייב למשפחה, אתה חייב לשפוך הרבה זיעה...."

הנה דוגמא לאיך ששוטפים לנו את המוח לאורך שנים (ואני בטוח שלא אריק איינשטיין התכוון לכך, אלא הרבה לפניו).

במוח שלנו, שעודו נחקר גם היום, מתחוללים דברים מדהימים בין סבך של קצרים חשמליים והורמונים.

אלו, בתוספת למידה מגיל אפס את הסביבה שלנו ואת מנהגי הדומים לנו -  גורמים לכל אחד מאיתנו להביט על העולם ולתפוש אותו אחרת לגמרי מכל אחד אחר בכל זמן נתון.
אפילו בשונה מתפישתנו אותו בזמן נתון אחר.

אתם מוזמנים לנסות את זה – הניחו חפץ כלשהו מול 50 איש ובקשו מהם לתאר אותו בכתב.

הסיכוי כי שניים מתוכם יתארו את החפץ באופן זהה הוא קרוב ל 0%.
נסו את זה גם מול 100 איש. 1000 איש. כל אוכלוסיית העולם. הסיכוי יהיה זהה.

כנ"ל לגבי עצמכם: חישבו כיצד תפשתם עצם כלשהו, לדוגמא – עמוד חשמל – כאשר הייתם בני 7.
כיצד תיארתם אותו אז? כיצד תתארו אותו היום?

ומה המצב המנטלי שלכם כשאתם מביטים בתמונה הזו?


לחרמנים מביניכם - הירגעו - זו רק מנורה.

אנו רואים דברים כמו שאנו רואים אותם באותו "מצב רגעי" בו אנו נמצאים פיזית ומנטלית.
לא כמו שאחרים תופשים אותם.
לא כפי שנראה זאת בעתיד ולא כפי שראינו זאת בעבר.
לא כפי שהם באמת - אלא כפי שאנו.

הדרך בה אנו רואים ותופשים דברים – לעולם מוטלת בספק.
על ידי אחרים... לבטח. החכמה האמיתית והאתגר המרכזי, היא להטיל בהם ספק בעצמנו.

המציאות שלנו, היא שם כולל המאחד בתוכו מציאות (מהמילה "מציאה") ולהמצאות (מהמילה "המצאה") שלנו ושל אחרים. אנו חיים בתוכה. יהיה לנו מאוד קשה, ככל שנחפוץ, למחוק הכל ולחזור לחיות כצייד-מלקט בטבע!

אותן "מציאות והמצאות" כבר עיצבו לנו עולם שפרט להטלת מספר פצצות אטום, אולי, קשה יהיה לשנות.

מה שכן נוכל להבין הוא: נולדנו לעולם של המצאות וסיפורים.
הגיע הזמן שנפסיק "להאמין בהם" ולראות בהם אמת.
הגיע הזמן שנבין שהאמת היחידה היא שאלו המצאות וסיפורים. 
שעלינו לדעת להתייחס אליהם ככאלה.

המיטה עליה אנו ישנים הומצאה על מנת שיהיה לנו "נוח יותר לנוח" (כמובן שזה רק בראשנו, אם הייתם חיים בטרם המצאתה של המיטה הייתם מגלים שלאנשים נוח מאוד לנוח על מצעים אחרים).

חישבו על כך: האם קיים דבר כלשהו "גשמי" (שאינו הטבע בהתגלמותו) אשר לא נועד לגרום לנו לנוחות באופן מסוים? עצם או טכנולוגיה שכזו – לא תהיה להם זכות קיום.
בדיוק כשם ש"מכונה שעושה בזזזט..." הייתה ותישאר אותה בדיחה נושנה מה"קומדי סטור".

באותו האופן, כאשר מפותח מוצר או מפותחת טכנולוגיה אשר הופכים מוצר/טכנולוגיה קדומים ל"פחות יעילים" או ללא משמעותיים – הרי ברור לכולם כי אלו נעלמים מן העולם מהר מאוד.

לאן נעלמו "מכונות הכתיבה" המתקדמות של פעם מאז הומצאו המחשב ו"מעבדי התמלילים"?
(אפילו הביטוי "מעבד תמלילים" כבר אינו שימושי מאז שאנו מכירים את "WORD" של מייקרוסופט).

ומה לגבי המצאות שאינן גשמיות?

כשאני מדבר על המצאות גשמיות – אני מדבר על מושגים גשמיים – ברי קיימא – עצמים, מוצרים, שירותים. 

מה לגבי המצאות שאינן עצמים, מוצרים, טכנולוגיות או שירותים? מה לגבי המצאות "רוחניות"?

לדוגמא, איזו "נוחות" משרתת האמונה כי "יש גורם עליון שאחראי לכל הקורה פה על פני כדור הארץ", הלא הוא/הם "אלוהים"?

הנוחות לשים את האחריות "במקום אחר" ולא בעצמנו,
הנוחות שיש הסבר לכל מצב, דבר ועניין,
 הנוחות "להישען" על משהו שייתן לנו מוטיבציה לבצע דברים ש"קשה" לנו לבצע מרצון ולהאשים כשאנו נכשלים.

איך זה שיצור (האדם) שאינו יודע אפילו להמציא פרעוש - המציא את אלוהים?

"ככה זה... זה לא אני – זה הוא..."     
     
נסו לנבור קצת במאגרי ההיסטוריה הכתובה, כמה מן המלחמות בעולם פרצו "בשם האלוהים"?
אם לא בשם האלוהים, אז בגין אילו "אמיתות"?

נוח לנו לתלות את האחריות בגורמים חיצוניים.

לצורך ביסוס האמונה באותן המצאות בקרב הקהל הרחב, אפילו הגדילו ועשו בני האדם והמציאו טקסים, כתבו "ספרי נהלים" (כגון התורה, המשנה, הסידור על פיו מתפללים, הברית החדשה, הקוראן ואין סוף אחרים).

"עשו את מצוותיי – ויובטח לכם גן העדן".
במילים אחרות "בצעו מה שהמצאתי ואני אומר לכם לעשות, ויובטח לכם שקר כלשהו...!"

הדבר הפך ל"טבע" שלנו – לא לקחת אחריות על מעשינו.

נולדנו לתרבות "מומצאת" אשר אומרת לנו בעצם – כל מה שאתם עושים, וכל מה שקורה לכם בחיים – לא אתם אחראיים לו – יש משהו גדול מכם שאחראי לו.

כאמור, צרכי הביטחון של בני האדם מכילים גם צרכים מנטאליים:
מהרגע בו אנו נולדים אנו מנסים להבין את העולם ולהפוך אותו צפוי ככל האפשר עבורנו.

היכולת "לנבא" מה יכול לקרות אם... גורם לנו תחושת ביטחון.
צרכים אלו, על פי מחקרים מקיפים שנעשו לאורך הזמן ועד היום – קיימים גם הם ברבים מבעלי החיים.

המצאה נוספת ששינתה את פני העולם, והיא מענה על צורך מנטאלי של הרגשת ביטחון – היא האלוהים.

רוב בני האדם פוחדים פחד מוות מלהנהיג.
זה דורש מהם אחריות כבדה מדי. זה לא נוח!
לכן, מאז ומתמיד - המלכנו על עצמנו מלכים.