רמות מודעות - 2. העדר - עד כמה אתם באמת אתם?

אם הגעתם ישירות לכאן מבלי לקרוא את תחילת הבלוג - כדאי שתלחצו כאן

העדר - רמת המודעות השנייה (מן התחתית).
זהו השלב הבא בסולם לעבר העצמאות.

אנחנו חיה חברתית. 

גילינו כבר לפני מיליוני שנים, כשהיינו צעירים, שכדאי לנו לחיות בלהקות בדיוק כמו חיות אחרות.

זה עונה על צורך הישרדותי שלנו: הרי יותר קל לצוד ביחד, ללקט יחד, להגן אחד על השני.

זהו הטבע שלנו והצורך שלנו להשתייך לקבוצה שגדולה מאיתנו.
קבוצה שיש לה ערכים דומים,
קבוצה שקמה לעתים מול אויב משותף (כמו הישרדות, ישראל, הפלסטינים, ההתחממות הגלובלית או מכבי תל-אביב).

קבוצה אף מאמצת התנהגויות דומות בקרב חבריה - 
אלו שייחשבו "נורמליות" בעצם ועל פיהן נקבעים גבולות המוסר.

אם בשלב הקודם (התלות) היינו תלויים בגורמים חיצוניים ובאנשים אחרים - 
אנו מקדמים את עצמנו להתחיל ולחקות אותם.
אנו עושים זאת כבר מגיל קטן מאוד:

אנו מביטים על אנשים שצועדים על שני רגליים - ואנו מפתחים את  עצמנו לעשות כן.

שומעים אנשים מדברים בשפה - ואנו מפתחים את עצמנו גם כן לדבר.
בגן אנחנו גדלים ולומדים שאנחנו שייכים לדת מסוימת וללאום מסוים - 

בעצם - לאיזו קבוצה גדולה של אנשים אנו "משתייכים".

יש לנו חגים שעלינו לחגוג.

שירים שעלינו לדעת ולהכיר.

ושלהורים שלנו יש עבודה...

בבית הספר אנחנו לומדים שכדאי לדעת לקרוא ולכתוב,
מאוד נוח לנו להביט סביבנו ולראות אחרים שנוהגים כמונו.

וללמוד את המקצועות שאותם בחרו זקני השבט שנלמד,

ושלהוציא ציונים טובים זה חשוב - אפילו במחיר של לא ללמוד באמת

ולא לזכור לטווח ארוך.

שחייבים בגרות מלאה - כי חייבים ללמוד באקדמיה ולהוציא תואר.

שחייבים לשרת בצבא, לטוס לחו"ל, למצוא עבודה טובה, להתחתן, לרכוש דירה...

מאוד נוח לנו כאשר אנו נוהגים כמו כל האחרים.

הרי "ברומא - התנהג כרומאי"

אחרת - מה חס וחלילה יחשבו עליך?

אחרת - סיכוי שתיענש על ידי החברה.

זה בא מתוך האמונה שאם כולם עושים את זה – כנראה שזה נכון.

אז זהו, שלא בטוח שזה ממש נכון!

הביטו על פרט בתוך העדר (רגע... מצרף לכם עוד תמונה שיהיה לכם קל)

כשהוא מביט סביבו מה הוא רואה? עוד פרטים כמותו. את עצמו.

עד כמה רחוק הוא יכול לראות? האם הוא יכול לבחור את נתיב בו הוא הולך?

נראה שלא.

הוא הרי נע ונדחק בין כולם, מובל בדיוק לאן שכולם מובלים, עושה בדיוק את מה שכולם עושים.

פרט בתוך עדר עושה שתי פעולות עיקריות:

הוא מחקה אנשים שנראים לו "יותר ממנו":

יותר יפים, יותר טובים, יותר מקובלים, יותר מצליחים, יותר חזקים.

חישבו על האופן בו אתם מתלבשים.

על הרכב שאתם שואפים שיהיה לכם. 
על הבית שאתם רוצים לרכוש בשכונה בה תרצו לגור.

אני מאמין שהם די דומים לשאיפות של הרבה אחרים.

אדם בשלב המודעות של העדר עושה דברים מתוך פחד של נידוי חברתי:

שחס וחלילה לא יחשבו שהוא שונה, מוזר, לא שייך.

מה יקרה אם מחר בבוקר תחליטו שאתם לא רוצים סמארטפון?

כיצד החברה תגיב?

ומה יקרה אם גבר יבחר, למשל, להתהלך בחצאית?
הרי... מי אמר שההמצאה הזו היא למין הנשי בלבד? (הסקוטים, למשל, כבר מזמן חושבים אחרת).

אז... מה הבעיות עם מודעות העדר?

אנו עושים דברים שכבר מזמן לא רלוונטיים מבלי להטיל ספק.

קיים סיפור ידוע על ילדה שניגשת למטבח ורואה את אבא שלה מכין עוף
לקראת הכנסתו לתנור הגריל (במקור זו האמא שלה, אבל החלטתי להימנע מטענות אי שיוויון).
היא צופה בו אוחז בסכין גדולה וחוצה את העוף לשניים, ומניח אותו בתבנית.

"אבא, למה אתה חוצה את העוף לשניים? הוא נכנס לתנור גם בשלמותו?" היא תמהה.
"מה זאת אומרת, ילדתי," ענה האב, "ככה עושים את זה - ככה מכינים עוף בגריל.
למדתי את זה מאמא שלי, סבתא שלך - ככה הכינה את העוף מאז ומתמיד."

הילדה המשיכה לתהות. התשובה לא ממש סיפקה אותה.
היא הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה לסבתא שלה.

"הי סבתא," קראה כשענתה זו מצידו השני של הקו,
"אבא מכין עכשיו עוף בגריל, ורציתי לשאול:
למה חוצים את העוף לשניים? הוא הרי נכנס לתנור גם בשלמותו.."
"מה זאת אומרת, ילדתי," ענתה הסבתא, "ככה עושים את זה - ככה מכינים עוף בגריל.
למדתי את זה מאמא שלי, סבתא רבא שלך - ככה הכינה את העוף מאז ומתמיד."

הילדה המשיכה לתהות. התשובה לא ממש סיפקה אותה.
היא הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה לסבתא רבא שלה.

"הי סבתא רבתא," קראה כשענתה זו מצידו השני של הקו,
"אבא מכין עכשיו עוף בגריל, ורציתי לשאול:
למה חוצים את העוף לשניים? הוא הרי נכנס לתנור גם בשלמותו.."
"מה זאת אומרת, ילדתי," ענתה הסבתא רבתא, "למה לעזאזל הוא חוצה את העוף לשניים?!?"
הילדה הופתעה.
"הוא אמר שככה גם סבתא מכינה את העוף," ענתה,
"וכשדיברתי עם סבתא לפני דקה - היא אמרה שהיא למדה זאת ממך!"

באותו רגע שמעה צחוק גדול שפרץ משפופרת הטלפון למשך דקה קלה.
"סבתא רבתא, למה את צוחקת?" שאלה הילדה.
"כי לפני 40 שנה, כשאני הכנתי עוף, היה לנו תנור קטן כל כך - שהעוף לא נכנס בשלמותו.
הייתי צריכה לחתוך אותו לשניים כדי שייכנס לתבנית."

אני חושב שהבנתם את הנקודה.
אנחנו מובילים את עצמנו למקומות בינוניים

כשאתה עושה בדיוק את אותם הדברים כמו כולם, לומד את אותם התחומים, מחפש עבודה באותן החברות ובאותם המקצועות – הסיכוי הוא 100% שתגיע, בסופו של דבר, בדיוק לאותם המקומות אליהם מגיעים כולם.

כשכולם אוכלים מאותה הצלחת ושותים מאותה הבאר – שם התחרות הכי גדולה.

כשהתחרות גבוהה – המחיר שלך יורד.

כשהתחרות גבוהה - המחיר של המזון בצלחת – מתייקר. 

כשהתחרות גבוהה – המזון מתמעט ואנשים נותרים רעבים וממורמרים.

מדובר במתימטיקה פשוטה:

כשאתה אחד ממיליון אתה שווה  1/1,000,000

הביטו סביבכם. כמה עורכי דין יש היום במדינת ישראל?

אחד לכל 150 איש.

כמה רואי חשבון? בערך אחד לכל 220 איש.

הרבה... מדי.

כמה מתוכם באמת עובדים במקצוע שלמדו?

זה לא קרה סתם. הרי בזמן שההורים שלנו היו צעירים
אלו היו מקצועות נחשבים ששייכים למצליחנים בלבד (יחד עם רופאים ומהנדסים).

בזמנו, ההורים שלנו הביטו בבעלי המקצוע הללו בעיניים בורקות אהדה והערצה.
הם סיפרו לנו שכדאי לעסוק במקצועות אלו.

לא לקחנו בחשבון שמערך הביקוש מול ההיצע עובד גם כאן. אפקט העדר.

אפקט העדר מוביל את האנשים לבחור את תחום העיסוק שלהם בחיים מתוך ארבעה מניעים:

מודל הבינוניות

תדמית חברתית - "מה לא אכפת לי לעשות?"

שאלה המבוססת על הפחד מ"מה חס וחלילה החברה תחשוב עלי?" בהקשר של תחום העיסוק.

רק לאחרונה קראתם על הטחתו של השר סילבן שלום בביבי "שהן שלך יהיה פחח!"

מה שמר שלום אינו מבין, כנראה, זה שכל עבודה מכבדת את בעליה, ושאלו שיהיו פחחים בעידננו,

במיוחד בשל העובדה שרוב העדר חושב כמוהו - יהיו אלו שיעשו יותר כסף מאחרים.

מגמות השוק - "איפה יש כסף ותנאים?"

שאלה המבוססת על הפחד מלעסוק בתחום בו "אין כסף" לפי מה שמספרים כולם.

שאלה שמובילה אנשים ללכת ולעסוק בתחום, שאולי, אכן מניב הכנסה רבה יותר מתחומים אחרים,

אך לאורך זמן לא לאהוב את מה שהם עושים, לא ליהנות מהעשייה שלהם ולהיתקע ב"כלובים של זהב".

כמה פעמים שמעתם על אנשי הייטק שפשוט התפטרו, עזבו הכל ועברו לתחום אחר לגמרי?

אלו האמיצים הבודדים. תחום ההייטק בארץ עדיין רווי באלו שפוחדים לעשות זאת למרות שאינם סובלים את עבודתם.

דימוי עצמי - "מה אני מסוגל לעשות?"

שאלה המבוססת על הפחד מכישלון וחוסר מסוגלות ומותירה את האדם באזור נוחות,
מוגבל למה שהוא כבר מכיר ויודע ולא דורש ממנו להתפתח ולרכוש מיומנויות חדשות.
בעצם משקפת - עד כמה האדם סומך על עצמו.
אנשים נוהגים להמעיט ביכולות שלהם לרכוש ידע ומיומנויות חדשים ונועזים
אך יותר מכך - הם אינם מאמינים בעצמם שיוכלו להתמיד ולהפוך למומחים בתחום.
הבעיה בכך היא, שלעולם לא תשיג יותר מהדימוי העצמי שלך!

לחץ הישרדותי - "מה זמין לי בטווח המיידי?"

הקפיטליזם מטרתו שנהיה עניים. לשם כך המנגנון שלוקח לנו כסף מהכיס מכל כיוון אפשרי.
העוני מניע את האנשים להפסיק לחשוב, בשל הצורך המיידי שלהם בפרנסה.
אדם במצב הישרדותי - יקפוץ מיד על כל עבודה שתיקרה בדרכו מבלי לחשוב פעמיים.
כך משיגה הממשלה את המטרות שלה.
כך רוב האנשים נותרים עניים. מאחר והם לא עוצרים לרגע לחשוב,
עסוקים ומעדיפים להשיג את המשכורת המיידית הנמוכה,
על פני התכנון איך לעשות הרבה יותר ממנה בטווח הארוך יותר.

אדגים לכם: אם אעמוד מולכם כשבידי האחת 20,000 ש"ח, ובידי השנייה 1,000,000 ש"ח,
ואומר לכם:
אתם יכולים לבחור לקחת את ה-20,000 אלף ברגע זה והם שלכם.
אתם יכולים לבחור לעצור, לחשוב, לתכנן, להתעמק, לפתח את התודעה שלכם, ובעוד כשנתיים תקבלו
את 1,000,000 השקלים שבידי השנייה.

במה תבחרו?

רוב העדר ייבחר באופציה הראשונה, המיידית והבטוחה - שאינה דורשת ממנו להתאמץ יותר מדי.

אז כבר הבנתם שרוב האנשים, למעשה 97% מהם -
נמצאים עדיין באחד או בשני רמות המודעות הראשונות  - התלות והעדר.

אם תשאלו אותם "לאן אתם רוצים להגיע?" הם לא ממש ידעו לענות לכם.
אם תשאלו אותם "איפה אתם בעוד 5 שנים?" הם יבטלו אתכם בהינף יד ויגחכו.
"אני? אני לא יודע מה איתי מחר... אתם שואלים אותי על עוד 5 שנים?" - כך הם יפתרו עצמם.

הם לומדים לתואר או למקצוע, בדיוק כמו כולם, מבלי שהם יודעים באמת לאן זה יקדם אותם.
הם עובדים, כמו כולם, במקצועות ובעבודות שהם לא ממש קמים בבוקר עם חיוך לקראתם.
הם לוקחים הלוואות, קונים בתים ולוקחים משכנתאות כמו כולם.
הם חושבים שכסף זו מטרה, או אמצעי.

הם מאמינים לתקשורת - ולא מודעים לעובדה שעבור כל אייטם שמופיע בה -
יש בעל אינטרס סמוי או גלוי ששילם כסף!

הם לעולם לא עוצרים לחשוב ולהעמיק בעצמם ובעצם קיומם.
הם סקפטיים ואטומים (או יותר נכון, לא מודעים) לאין-סוף האפשרויות העומדות בפניהם בכל רגע נתון.
הם שכחו מזמן את החלומות שלהם, ומתייחסים אליהם כדברים שהם אינם ברי השגה.

וכשמגיעים לשם - כדאי מאוד להתעורר ולהעלות את רמת המודעות שלנו לזו הבאה

על היציאה מהעדר - בפוסט הבא :)


להרצאה הקרובה של יהונתן - לחצו כאן